חברת "טנא נגה" לא תפצה מפיץ אשר הסכם ההפצה עימו בוטל כדין

השופט ס' ג'ובראן:

           לפנינו ערעור וערעור שכנגד על פסק דינו של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כבוד השופטת צ' ברון). בגדרי פסק-הדין הוחלט לחייב את המשיבה והמערערת שכנגד, חברת טנא נגה בע"מ, להשיב לארז שלק (הוא המערער 2 והמשיב שכנגד) סכום של 40,000 ש"ח בתוספת הפרשי הצמדה משנת 1989, וזאת בשל ביטול ההסכם להפצה בלעדית שנחתם בין הצדדים.

רקע עובדתי

1.        ואלו הן העובדות הצריכות לענייננו: בחודש אוקטובר 1989, התקשרה חברת טנא נגה שווק (1981) בע"מ (להלן: החברה) עם משה שלק (הוא המערער 1 והמשיב שכנגד; להלן: משה) בהסכם אשר הקנה לו זכות בלעדית להפצה ולשיווק של מוצרי חלב וגבינות, אותן מייצרת החברה, בשטח מכירה מוגדר באזור חולון ובת-ים (להלן: ההסכם הראשון). בגין זכות זו שילם משה לחברה סכום של 40,000 ש"ח. בסוף שנת 1996 הודיעה החברה למשה על כוונתה לבטל את ההסכם שנחתם עמו בשל החשד כי הוא הוציא ממנה כספים וסחורות במרמה, ולאחר שהתברר כי הוא חורג מאזור החלוקה שלו. כאן המקום לציין, כי סעיף 28א(1) להסכם הראשון מקנה לחברה את הזכות לבטלו באופן מיידי אם יתעורר חשד מבוסס כי המפיץ, משה שלק, "בצע, לכאורה, כל עבירה שעניינה גניבה, מעילה או מרמה". בין הצדדים התקיים משא ומתן שבסופו הוחלט כי קו החלוקה שהפעיל משה יועבר לבנו, ארז שלק (להלן: ארז). על יסוד האמור, ביום 9.2.97 חתמו הצדדים על מסמך המאשר כי תוקפו של ההסכם הראשון פג. באותו מסמך הצהיר משה כי אין לו ולא תהיה לו או לכל אדם אחר מטעמו כל טענה או תביעה כלפי החברה בכל הנוגע להסכם זה (ראו נספח ג' לתיק המוצגים מטעם המערערים). יום לאחר מכן, ובהתאם להסכמה אליה הגיעו הצדדים, התקשרה החברה עם ארז בהסכם חדש, הדומה ברובו לזה שנחתם עם אביו, ולפיו הוקנו לו זכויות השיווק וההפצה הבלעדיות באותו אזור שבו הפיץ אביו את מוצרי החלב והגבינות (להלן: ההסכם השני).

2.        ביום 22.12.97 הודיעה החברה לארז על כוונתה לבטל באופן מיידי את הסכם ההפצה שנחתם עימו. זאת, בעקבות תלונה שהגיעה למשיב 2, משה בר-אדון (להלן: בר-אדון), המשמש כמנהל סניף החברה בפתח-תקווה, ממנה עלה כי ארז נחשד בניסיון לגניבת מוצרים מן החברה. על פי הנטען, ארז הציע במספר הזדמנויות שונות לאחד מעובדי המחסן בסניף, יבגני שוסטרמן (להלן: שוסטרמן), לגנוב מוצרים מן המחסן ולמוסרם לידיו ללא רישום. עוד הוצע, כי השניים יתחלקו בתמורה שתתקבל ממכירת אותם מוצרים גנובים. לאחר שארז הסכים לעבור בדיקת פוליגרף, נאותה החברה לעכב את ביטול ההסכם. ביום 6.2.98 הודיעה החברה לארז כי לאור תוצאות בדיקת הפוליגרף בכוונתה להביא לסיום ההסכם כבר ביום 18.2.98. עוד באותו יום ביקש ארז מהחברה לאפשר לו לפנים משורת הדין להמשיך בהפצת מוצריה במשך שישה חודשים נוספים. החברה נענתה לבקשה זו בחיוב, ובהמשך אף הוענקו לארז ארכות נוספות להפצת מוצרי החברה, עד אשר הודע לו כי עליו להפסיק בפעולות ההפצה לא יאוחר מיום 17.12.98.

3.        לאור האמור, ביום 4.3.99 הגישו ארז ומשה שלק (להלן ביחד: המערערים) תביעה כספית בסך של כ-1,109,000 ש"ח לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו אשר כוונה כנגד החברה וכנגד בר-אדון. לטענת המערערים, ביטול ההסכם השני באופן חד-צדדי נעשה שלא כדין ועל כן זכאים הם לפיצוי בגין הנזקים השונים שנגרמו להם בשל כך. לחלופין טענו המערערים, כי במשך השנים הם פיתחו את קו החלוקה ולכן השבתו לידי החברה ללא כל תמורה מהווה התעשרות שלא כדין על חשבונם. למצער, טענו המערערים כי החברה נדרשת להחזיר להם את התמורה בסך 40,000 ש"ח שניתנה לה עם החתימה על ההסכם הראשון.

פסק-הדין של בית-משפט קמא

4.        בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כבוד השופטת צ' ברון) קיבל את התביעה בחלקה והורה לחברה להשיב לארז את הסכום בסך 40,000 ש"ח בתוספת הפרשי הצמדה החל מחודש אוקטובר 1989.

           תחילה, בחן בית-משפט קמא את השאלה האם הסכם השני בוטל כדין. בית-המשפט נתן אמון בגירסתו של שוסטרמן, המחסנאי, לפיה ארז ניסה לשדלו לגנוב את מוצריה של החברה. לשיטתו, פעולה זו היוותה עילה חוזית מספקת לביטול הסכם זה. בשלב השני, דן בית-המשפט בתוצאות ביטול ההסכם השני, תוך שהוא נותן דעתו לכך שהחברה קיבלה ממשה, אביו של ארז, תשלום בסך 40,000 ש"ח בעבור הפעלת קו החלוקה. במקום להשיב סכום זה למשה עם ביטול ההסכם הראשון שנחתם עימו, נאותה החברה להעביר את זכויות ההפצה הבלעדיות לארז. לאור האמור, הסיק בית-המשפט כי "התשלום שקיבלה טנא-נגה ממשה נזקף לזכותו של ארז וכאילו שולם ע"י ארז לטנא-נגה בעד זכות ההפצה שהעניקה לו". עם ביטול ההסכם השני, כך נפסק, חלה על החברה החובה להשיב לארז את הסכום שנזקף לזכותו על-פי ההסדר שהיה קיים בין אביו לחברה. בהמשך נקבע כי החברה נהגה שלא בתום לב, שעה שפעם אחר פעם סירבה לאשר את מכירת קו החלוקה לקונים פוטנציאלים שהוצעו על-ידי ארז, מנימוקים אשר לא הצדיקו, כך לשיטת בית-המשפט המחוזי את פסילת על המועמדים. מאחר וניסיונות מכירת הקו לאדם אחר לא צלחו, קבע בית-המשפט כי קמה לארז הזכות לקבל חזרה את הסכום בסך 40,000 ש"ח שניתן בעבור רכישת זכויות ההפצה הבלעדיות בצירוף הפרשי ריבית והצמדה כחוק. בשולי הדברים, ציין בית-המשפט כי יש לדחות את תביעתו של משה כלפי החברה. שכן, מרגע שהועברה הזכות להפצה בלעדית לארז, לא נותרה עוד למשה כל זכות כלפיי החברה. כן נפסק, כי לא קמה עילה לתביעה אישית כנגד בר-אדון מאחר והוא לא פעל באופן עצמאי, אלא כאורגן מטעם החברה. 

טענות הצדדים

5.        על פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי הוגש, כאמור, ערעור מטעם המערערים וערעור שכנגד מטעם החברה. טענתם העיקרית של המערערים היא כי ערכו של קו החלוקה עלה בעשרות מונים במשך כל השנים שהוא הופעל על-ידם. על כן, שגה בית-המשפט, לדידם, כאשר הורה על השבת התמורה שניתנה לחברה בשנת 1989, ואשר הסתכמה ב-40,000 ש"ח, ולא הורה על השבת סכום כסף המגלם את ערכו הנוכחי של קו החלוקה. בהקשר זה, מזכירים המערערים שמותיהם של שני אנשים אשר היו מעוניינים לרכוש את קו החלוקה והציעו בעבורו סכומים העולים בהרבה על זה שפסק להם בית-משפט קמא. אחד מבין אותם רוכשים הציע לשלם 200,000 דולר בעבור קו החלוקה ואילו הרוכש האחר הציע לשלם סכום של 2,400,000 ש"ח במשך תקופה של 20 שנה. טענה נוספת אשר בפי המערערים מכוונת כנגד קביעתו העובדתית של בית-המשפט המחוזי לפיה ארז אכן שידל את שוסטרמן לגנוב מוצרים השייכים לחברה. כך, בין היתר, נטען על-ידם כי נפלו סתירות משמעותיות בעדותו של שוסטרמן מהן התעלם בית-משפט קמא, כי מדובר בעד שאינו אובייקטיבי וכי אין כל הסבר לסיבה בעטיה התעכב העד לדווח על המאורעות האמורים לקצין הביטחון. לבסוף, טוענים המערערים כי הם זכאים לפיצוי בשל הפרת ההסכם שנחתם עם החברה ואיבוד פרנסתם וכי נפלה תחת ידי בית-המשפט שגגה בשערוך סכומי ההשבה. בתשובתם לערעור שכנגד, טוענים המערערים כי בין שני הסכמי ההפצה הבלעדית קיים קשר משפטי המקנה למשה את הזכות לתבוע אף הוא פיצויים מן החברה. עוד טוענים המערערים, כי בין הצדדים נכרת הסכם נוסף, שלישי במספר, אשר הקנה לארז את האפשרות למכור את זכויות ההפצה הבלעדיות לאדם אחר. הסכם זה, כך לעמדת המערערים, סוכל על-ידי החברה, אשר לא נתנה הסכמתה להעברת זכויות ההפצה למי מבין הקונים הפוטנציאלים שגויסו על-ידי ארז. המערערים סבורים, כי בעקבות הפרה זו של ההסכם השלישי קמה להם הזכות לקבל סכומי כסף השווים לערכו הנוכחי של קו החלוקה. זאת, הן משום שהשבת התמורה המקורית אינה אפשרית עוד, והן בכדי למנוע התעשרות שלא כדין של החברה.

6.        החברה מנגד, סבורה כי אין מקום לחייבה בתשלום כספים כלשהם למערערים ועל כן מבקשת היא כי פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי יבוטל. ככל שהדבר נוגע לשאלת הפרת ההסכם השני, סומכת החברה ידיה על קביעתו העובדתית של בית-המשפט המחוזי, כי ארז ניסה להונות אותה. לטענת החברה, קביעה זו מעוגנת היטב בחומר העובדתי ואין מקום להתערב בה. לכן, משהפר ארז את חובות האמון שלו כלפי החברה, זו האחרונה רשאית הייתה לבטל את ההסכם עימו לאלתר, וכך היא אף נהגה. בנסיבות אלו, החברה סבורה כי אין הוא זכאי לפיצוי כספי כלשהו. כן נטען על-ידה, כי לא ניתן היה לכפות עליה לגייס מפיצים שאינם מתאימים, ואשר אינם מתכוונים לעסוק בהפצת התוצרת באופן אישי. החברה מעלה טעם נוסף בגינו אין להשיב למערערים את התמורה הכספית והוא כי ארז קיבל מספר ארכות להמשך הפצת המוצרים, הגם שעל פי דין לא הייתה כל חובה לתתן. דהיינו, בהנחה ולמערערים מגיע פיצוי כלשהו בגין השבחת קו החלוקה, הרי שהוא ניתן בדמות ההארכות השונות שארז קיבל להפצת המוצרים. לחלופין, טוענת החברה כי אם יקבע שהמערערים זכאים לפיצוי הרי ששיעורו צריך לעמוד על סכום רכישת קו החלוקה בתוספת הפרשי הצמדה, ולא מעבר לכך. בהקשר זה נטען כי הסכומים בהם נוקבים המערערים כמייצגים את שווי קו החלוקה אינם ריאליים, וממילא לא הוכחו על-ידם כנדרש. לבסוף, מלינה החברה על כך שבית-המשפט לא חייב את משה בהוצאות משפט, משתביעתו שלו נדחתה, ועל כך שלטובת ארז נפסקו הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בשיעור גבוה, אשר אינם עולים בקנה אחד עם תוצאות פסק-הדין.

דיון

7.        על רקע זה התעוררו לפנינו שלוש שאלות עיקריות ואלה הן:

א.   האם ההסכם השני, זה שנחתם בין ארז לחברה, השתכלל לכדי הסכם מחייב או שמא ההסכם הראשון הוא זה שחל על מערכת היחסים בין הצדדים?

ב.    האם ביטולו של ההסכם השני על-ידי החברה היה כדין? 

ג.    מהי הנפקות הנודעת לביטול הסכמים שנחתמו בין המערערים לחברה, ואלו כספים, אם בכלל, מחויבת החברה להעביר לידי המערערים? וביתר פירוט, האם בעקבות ביטול ההסכם השני מוטלת על החברה החובה להשיב למערערים  סכום של 40,000 ש"ח ששולם בעבור קבלת זכויות ההפצה הבלעדיות, או שמא עליה להעביר לידם סכומים נוספים המגלמים את השבחת ערכו של קו החלוקה?

בחינת תוקפו של ההסכם השני

8.        טרם שנפנה לדון בתוקפו של ההסכם השני, זה שנחתם בין ארז לחברה, אבקש להתחקות תחילה אחר האירועים שקדמו לחתימה עליו.